בפתח הדברים אבקש להבחין בין שני מושגים שרבים מתבלבלים ביניהם – אילוף וחינוך. תהליך האילוף מוכר לנו בעיקר מחיות הבית שלנו, אך הוא מתקיים כל העת בהקשרים שונים. בתהליך זה אני מפעיל שיטות מניפולטיביות של שכר ועונש ושל שטיפות מוח על מנת להגיע לתוצאה ידועה מראש. אני מנסה לגרום למאולף לחשוב ולנהוג כפי שאני רוצה שהוא יחשוב וינהג. במילים אחרות, בתהליך האילוף אני מבקש לצמצם את חירותו של המאולף לחשוב ולהכריע בעצמו ובמקום זאת אני מכתיב לו את מחשבותיי שלי. זהו תהליך חד כיווני ונטול דיאלוג. לעולם אין אני יכול להצליח לחלוטין באילוף כי האדם תמיד נותר בן חורין למרוד במאלף (ולפיכך תמיד נושא באחריות למעשיו), אך בל ניתמם – פעמים רבות האילוף עובד. אילוף אינו בהכרח דבר רע וישנן סיטואציות שבהן אין ברירה אלא לאלף. לדוגמא - כאשר נלמד את הילד בן החמש שאסור לו לחצות כביש לבד, נפנה אליו בטון סמכותי, נבהיר לו שהדבר אסור, נעניש אותו בחומרה באם הוא ימרה את פינו, וכאשר הוא ייעמד לפני מעבר החצייה ויחכה עד שנגיע כדי שנסייע לו לחצות- נעניק לו פרס. ניתן לאלף את הילד לא לחצות כביש לבד במספר דרכים, אך על עצם הצורך באילוף מעין זה יש הסכמה רחבה.
בפרשת השבוע מנסה משה לאלף את בני ישראל. בטקס דרמטי ומניפולטיבי מקריאים הלויים אחת עשרה קללות (לדוגמא – "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר") וכל העם עונים אחרי כל קללה בקול רם - "אמן". הטקס ממשיך כאשר נציגי העם עומדים על שני הרים, הר ברכה והר קללה, ומסבירים לשומעים שאם הם ימלאו אחר כל הוראות ה' הם יזכו לברכות רבות ואם הם יעזו להפר את דברו הם יחטפו קללות איומות ומפחידות עד כדי מחלות ומוות אכזרי. על סף הכניסה לארץ, משה סבור שבשעה זו אין אפשרות להכרעות אישיות ולא ניתן לחולל תהליכי עומק שבבסיסם דיאלוג, מחלוקת ומחשבה עצמית. עכשיו יש להתכנס לשיטת המקל והגזר ולאלף את העם לציית. בכל שלטון קיים כמובן גם מרכיב ההפחדה והכוח וכל שלטון מבקש לגרום לנתיניו לציית, אך טקסים מעין אלו שמתוארים בפרשה מאפיינים בייחוד משטרים דתיים וטוטליטריים. יכריע כל קורא האם נראית לו הדרך בה בחר משה לנהוג בעת ההיא, אך בשבוע בו נפתחה שנת הלימודים אני מבקש להתריע מפני העתקת דרכו של משה אל תוך מערכת החינוך.
חינוך אינו אילוף. כאשר אני מחנך הרי שאני נותן כלים לחניך להכריע באשר לדרכו ולא מכתיב לו אותה. בתהליך חינוכי אני מבקש שהאישיות שמולי תתפתח ותצמח בהתאם לדרכה שלה תוך שאני מנסה לפתוח בפניה דרכים רבות ולאפשר לה להתלבט ולהכריע. אני רוצה לקיים שיח ערכי משמעותי עם החניך. זהו תהליך דיאלוגי ולא תהליך חד כיווני של הכתבה והטמעה, וניתן ליישם אותו על מרחב גדול יותר של ערכים ומצבים ככל שהחניך מתבגר. ניסח זאת היטב מרטין בובר: "חינוכה של קבוצה אינו אפשרי אלא אם כן מכיר המורה כל יחיד ויחיד שבה, ונדרש אליהם בבחינת יחידים ובא במגע עמהם בבחינת יחידים. 'מגע' - הרי זה יסודו ושורשו של החינוך. מגע משמעו, שזיקת המורה אל תלמידיו אינה זיקת-מוחין, השפעת מוח מפותח על מוחות שלא הבשילו עדיין, אלא זיקת-נפש לנפש, שהוא עומד כנגדה בכל הווייתו, הווייה מול הווייה. זאת אומרת שפועל הוא לא מלמעלה למטה, מן הקתדרה אל הספסלים, אלא מתוך פעולת-גומלין אמיתית, מתוך חילופי נסיונות, נסיונותיה של נפש מוּבגרת ונסיונותיהן של נפשות מתהווֹת, והרי גם נסיונותיהן של אלו חשובים הם. לא זו שהתלמידים שואלים מלמטה והמורה פותר מלמעלה, ואף לא ששואלים ומשיבים משני הצדדים, אלא שיחת-גומלין היא, שיחה אמיתית, ששני הצדדים שותפים בה שותפות-אמת, אלא שהמורה מנהלה ומסדרה, כשהוא נכנס בה בכל אישיותו שלו, במישרים ובלי כל עיצוּרים. והוא מה שקראתי בשם העיקרון הדיאלוגי בחינוך". במילים אחרות, בתהליך החינוך עלי להרחיב את חירותו של החניך לחשוב ולהכריע בעצמו ולהשתדל להעניק לו כלים לעשות זאת בצורה מעמיקה ככל הניתן, תוך שאני נכנס עימו בשיחה שבה יתכן שהוא ישפיע עלי לא פחות ממה שאני אשפיע עליו.
אילוף וחינוך הם אבי טיפוס (Ideal Type) להסברת מציאות מורכבת יותר. במציאות אין חינוך טהור ואין אילוף טהור. כל בחירה חינוכית יש בה גם צנזורה וצמצום, כל אילוף מותיר את חירות ההכרעה הסופית בידי הפרט. יחד עם זאת, מגמת המורה בבית הספר צריכה להיות חינוך ולא אילוף. מערכת החינוך חייבת לחזור לחנך לערכים ולא רק לציונים והישגים, אך עליה להיזהר מפני אילוף לערכים. יזהר סמילנסקי כתב על כך: "ממתי נחשבת הצלחת החינוך לערכים כמוכחת בעיני הבריות? משעה שאותם דברים שאומרים המבוגרים בקולם העבה, חוזרים ונשמעים כקולות ציוץ דקים מפי הקטנים". תיאור זה של סמילנסקי מקביל לטעמי לחלוטין לתהליך המתואר בפרשה בו אחרי כל משפט של הלויים נכתב: "ואמר כל העם אמן". זהו לא חינוך לערכים אלא אילוף. יש להבחין בין שמירת גבולות של מסגרת והתנהגות הולמת המאפשרים את עצם קיום המערכת, לבין שימוש באמצעים כוחניים ככלי להקניית ערכים. כאשר אני מחנך לערכים עלי לקיים שיח דיאלוגי סביב ערכים שונים, ולא להטמיע בחניכים את ערכי שלי בעזרת כוח ומניפולציות. יזכרו המורים כי הסמכות, החוקים ואכיפתם הם דרך חשובה לשמור על המסגרת הבית ספרית, אך הם אינם ליבת התהליך החינוך כי אם היפוכו. בל ננהג בתלמידינו כפי שנהגו משה והלויים בעם ישראל.
[NRG מעריב, 4.9.2009]
למאמר נוסף על פרשת כי תבוא העוסק ביהדות כתרבות לאומית במדינת ישראל הקליקו כאן
בפרשת השבוע מנסה משה לאלף את בני ישראל. בטקס דרמטי ומניפולטיבי מקריאים הלויים אחת עשרה קללות (לדוגמא – "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר") וכל העם עונים אחרי כל קללה בקול רם - "אמן". הטקס ממשיך כאשר נציגי העם עומדים על שני הרים, הר ברכה והר קללה, ומסבירים לשומעים שאם הם ימלאו אחר כל הוראות ה' הם יזכו לברכות רבות ואם הם יעזו להפר את דברו הם יחטפו קללות איומות ומפחידות עד כדי מחלות ומוות אכזרי. על סף הכניסה לארץ, משה סבור שבשעה זו אין אפשרות להכרעות אישיות ולא ניתן לחולל תהליכי עומק שבבסיסם דיאלוג, מחלוקת ומחשבה עצמית. עכשיו יש להתכנס לשיטת המקל והגזר ולאלף את העם לציית. בכל שלטון קיים כמובן גם מרכיב ההפחדה והכוח וכל שלטון מבקש לגרום לנתיניו לציית, אך טקסים מעין אלו שמתוארים בפרשה מאפיינים בייחוד משטרים דתיים וטוטליטריים. יכריע כל קורא האם נראית לו הדרך בה בחר משה לנהוג בעת ההיא, אך בשבוע בו נפתחה שנת הלימודים אני מבקש להתריע מפני העתקת דרכו של משה אל תוך מערכת החינוך.
חינוך אינו אילוף. כאשר אני מחנך הרי שאני נותן כלים לחניך להכריע באשר לדרכו ולא מכתיב לו אותה. בתהליך חינוכי אני מבקש שהאישיות שמולי תתפתח ותצמח בהתאם לדרכה שלה תוך שאני מנסה לפתוח בפניה דרכים רבות ולאפשר לה להתלבט ולהכריע. אני רוצה לקיים שיח ערכי משמעותי עם החניך. זהו תהליך דיאלוגי ולא תהליך חד כיווני של הכתבה והטמעה, וניתן ליישם אותו על מרחב גדול יותר של ערכים ומצבים ככל שהחניך מתבגר. ניסח זאת היטב מרטין בובר: "חינוכה של קבוצה אינו אפשרי אלא אם כן מכיר המורה כל יחיד ויחיד שבה, ונדרש אליהם בבחינת יחידים ובא במגע עמהם בבחינת יחידים. 'מגע' - הרי זה יסודו ושורשו של החינוך. מגע משמעו, שזיקת המורה אל תלמידיו אינה זיקת-מוחין, השפעת מוח מפותח על מוחות שלא הבשילו עדיין, אלא זיקת-נפש לנפש, שהוא עומד כנגדה בכל הווייתו, הווייה מול הווייה. זאת אומרת שפועל הוא לא מלמעלה למטה, מן הקתדרה אל הספסלים, אלא מתוך פעולת-גומלין אמיתית, מתוך חילופי נסיונות, נסיונותיה של נפש מוּבגרת ונסיונותיהן של נפשות מתהווֹת, והרי גם נסיונותיהן של אלו חשובים הם. לא זו שהתלמידים שואלים מלמטה והמורה פותר מלמעלה, ואף לא ששואלים ומשיבים משני הצדדים, אלא שיחת-גומלין היא, שיחה אמיתית, ששני הצדדים שותפים בה שותפות-אמת, אלא שהמורה מנהלה ומסדרה, כשהוא נכנס בה בכל אישיותו שלו, במישרים ובלי כל עיצוּרים. והוא מה שקראתי בשם העיקרון הדיאלוגי בחינוך". במילים אחרות, בתהליך החינוך עלי להרחיב את חירותו של החניך לחשוב ולהכריע בעצמו ולהשתדל להעניק לו כלים לעשות זאת בצורה מעמיקה ככל הניתן, תוך שאני נכנס עימו בשיחה שבה יתכן שהוא ישפיע עלי לא פחות ממה שאני אשפיע עליו.
אילוף וחינוך הם אבי טיפוס (Ideal Type) להסברת מציאות מורכבת יותר. במציאות אין חינוך טהור ואין אילוף טהור. כל בחירה חינוכית יש בה גם צנזורה וצמצום, כל אילוף מותיר את חירות ההכרעה הסופית בידי הפרט. יחד עם זאת, מגמת המורה בבית הספר צריכה להיות חינוך ולא אילוף. מערכת החינוך חייבת לחזור לחנך לערכים ולא רק לציונים והישגים, אך עליה להיזהר מפני אילוף לערכים. יזהר סמילנסקי כתב על כך: "ממתי נחשבת הצלחת החינוך לערכים כמוכחת בעיני הבריות? משעה שאותם דברים שאומרים המבוגרים בקולם העבה, חוזרים ונשמעים כקולות ציוץ דקים מפי הקטנים". תיאור זה של סמילנסקי מקביל לטעמי לחלוטין לתהליך המתואר בפרשה בו אחרי כל משפט של הלויים נכתב: "ואמר כל העם אמן". זהו לא חינוך לערכים אלא אילוף. יש להבחין בין שמירת גבולות של מסגרת והתנהגות הולמת המאפשרים את עצם קיום המערכת, לבין שימוש באמצעים כוחניים ככלי להקניית ערכים. כאשר אני מחנך לערכים עלי לקיים שיח דיאלוגי סביב ערכים שונים, ולא להטמיע בחניכים את ערכי שלי בעזרת כוח ומניפולציות. יזכרו המורים כי הסמכות, החוקים ואכיפתם הם דרך חשובה לשמור על המסגרת הבית ספרית, אך הם אינם ליבת התהליך החינוך כי אם היפוכו. בל ננהג בתלמידינו כפי שנהגו משה והלויים בעם ישראל.
[NRG מעריב, 4.9.2009]
למאמר נוסף על פרשת כי תבוא העוסק ביהדות כתרבות לאומית במדינת ישראל הקליקו כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה